עדכונים בהכרה בסוכרת של נכי צה"ל

עדכונים בהכרה בסוכרת של נכי צה"ל - עו"ד יואב אלמגור

הסטטיסטיקה בעוכרי אנשי הבטחון ונכי צה"ל

רבים בישראל חווים מדי יום את ההתמודדות הנפשית והפיזית המתמדת עם מחלת הסוכרת ברמותיה השונות, החל בסוכרת קלה הדורשת דיאטה בלבד; המשך בסוכרת הדורשת טיפול תרופתי, הזרקת אינסולין או היזקקות למשאבה; וכלה בסוכרת בעלת סיבוכים הפוגעים בלב, רגלים, כליות, עיניים וכלי דם.

על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי מחלת הסוכרת היא מגפה גלובלית של ממש, אשר הסטטיסטיקה לגביה מבהילה: מנתונים שצוינו על ידי האגודה הישראלית לסוכרת, סוכרת גורמת כל 10 שניות למוות של חולה סוכרת ולכך ששני חולים נוספים מאובחנים חדשים במחלה; בכל שנה מתים כ-4 מיליון חולים מסוכרת וסיבוכיה. קצב זה צפוי לעלות ב-25% נוספים אם לא ייעשה דבר לעצור את המגיפה; בכל שנה נוספים 7 מיליון חולים, מתקיימות יותר ממיליון קטיעות רגלים בשנה, והסוכרת היא הגורם המוביל בעולם לעוורון ולאי ספיקת כליות ולדיאליזה. 240 מיליון אנשים חולים בסוכרת ברחבי העולם; ובישראל לבדה כמיליון איש חולים במחלה, או מצויים במצב פרה- סוכרתי.

אין ספק שנתונים אלו הם עוכרי שלווה ומחייבים פעולות מיידיות אצל כל אדם החרד לבריאותו, כמו גם אצל הרשויות האמונות על בריאות הציבור.

ואולם במאמר זה נתרכז בכך שנתונים אלו עומדים לצערנו הרב לרועץ דווקא לנכי צה"ל, ולמי ששרת בשירות הצבאי, שלאחריו חלה במחלה זו, שכן דווקא שכיחותה של מחלת הסוכרת מונעת קבלת זכויותיהם לפי החוק, המעניק הכרה וטיפול למי שנפגע עקב שירותו הצבאי, או למי שנפגע עקב נכות שנגרמה לו בשירות.

דווקא העובדה שכה רבים חולים בסוכרת, מקשה על חיילים, שוטרים וסוהרים, כמו גם על נכי צה"ל שכבר מוכרים, להוכיח כי הסוכרת שלהם נבעה דווקא מהשירות ומהשלכותיו.

דווקא בשל העובדה שהסוכרת היא כה נפוצה, נדחים נכי צה"ל שהתפרצות הסוכרת אצלם נחשבת לחלק מהסטטיסטיקה הרווחת. במיוחד נכון הדבר לסוכרת סוג 2, אשר שכיחותה עולה עם התקדם הגיל ( והיא אכן כונתה "סוכרת מבוגרים"), ועל כן גם במקרה בו אדם פיתח סוכרת כזו מיד לאחר אירוע קשה וטראומתי שעבר, הרי שבכל זאת תביעתו צפויה להידחות ( על מקרה כזה בדיוק שהתקבל בבית משפט נפרט בהמשך המאמר).

לאי הכרה בסוכרת של נפגע בשירות או של כל נכה צה"ל יש השלכות קשות: הטיפול הרפואי הנרחב, שהוא מעבר לסל הבריאות שבקופת החולים נמנע מנכה צה"ל שמוכר בשל מחלת הסוכרת; חלילה יחמיר מצבו בעתיד, הוא יוכל לקבל הכרות נרחבות כדוגמת לווי, ודרגת נכותו תעודכן בשיעור גבוה ביותר; אם חלילה יפגעו הראיה, הכליות או המחלה תחייב קטיעה, עשוי הטיפול והלווי של משרד הבטחון לכסות כל טיפול שהוא במחלה, בהערכות הנכה בביתו, בלווי צמוד לכל שעות היום, וכיוצא באלה.

גם חיילים צעירים שלקו בסוכרת במהלך השירות אמורים לדעת שנכותם הקלה יחסית כיום עלולה להסתבך בעתיד, והואיל והם לא צפויים להיות מכוסים במחלה בחברת ביטוח בשל ביטוח אי כושר עבודה או ביטוח בריאות, למעשה חובה עליהם לנסות לקבל את ההכרה.

קיימות ראיות לקשר סיבתי בין סטרס נפשי לבין סוכרת וקיים קושי להוכיח קשר זה באופן מדעי מובהק

כבר לפני שנים הופיעו בספרות הרפואית ראיות וטענות שסטרס נפשי, בין אם הוא דחק שנובע מאירוע חד ובין אם הוא דחק מתמשך, עלול לגרום להתפרצות סוכרת.

בדומה לכל תגלית או התפתחות מדעית, ובדומה לכל עמדה מדעית שהולכת ומתבססת, הראיות לקשר שבין הסטרס לבין הסוכרת התרבו עם השנים בצורה הדרגתית.

כשמציגים נכים את הספרות הזו בפני קצין התגמולים או בפני ועדה רפואית, הם הגורמים במשרד הבטחון אשר אמורים להחליט על הכרה בסוכרת, הם כמעט תמיד נדחים.

בעבר נדחו הנכים כי לא הביאו ספרות רפואית מספקת, ומשרד הביטחון טען כנגדם כי אין די בכמה מאמרים הטוענים לכך, שכן היה עליהם להציג מאמרים מבוססים יותר לשם קבלת תביעתם. משהובאו מאמרים מבוססים יותר, דרש מהם משרד הבטחון קשר סיבתי המעוגן היטב בספרי לימוד דווקא, וציין כי אם יופיע הקשר הסיבתי בספר הלימוד הרי שאלו עשויים להוות עמדה רפואית מבוססת המאפשרת קשר סיבתי.

ואולם גם כשהובאו ראיות שמצויות במרכז העולם האקדמי, כולל ראיות מספרי לימוד, התכחש לכך משרד הבטחון וטען כי אין המדובר באסכולה רפואית מבוססת.

בכך מטעה לכאורה משרד הבטחון את ציבור הנכים, ואולי הוא מקווה שעם דחיית התביעות יוותרו החיילים ונכי צה"ל על זכויותיהם, ולא יערערו לקבלת ההכרה.

לדוגמא טוען משרד הבטחון שהקשר הסיבתי בין סטרס נפשי לבין סוכרת לא הוכח מדעית, והוא מרחיב את הדיבור על הצורך החשוב של הוכחה מדעית. הוכחה זו לפי משרד הבטחון היא כזו שנעשתה במחקר מבוסס שבודק את הנתונים באופן מבוקר ומראש ( פרוספקטיבית), ולא בדיעבד ( רטרוספקטיבית) – כלומר לא בבדיקה מאוחרת לאירוע הדחק הנפשי.

ואולם טענה זו היא מטעה מאין כמוה: אין כל אפשרות לבצע מחקר מראש, שכן לא ניתן לחשוף באופן יזום בני אדם לסטרס על מנת לבסס אצלם סוכרת. לא בכדי לא נעשה אף מחקר כזה בעולם אי פעם. זאת ועוד, אף שנעשו מחקרים שבדיעבד, עדין הוחלט לראות בהם מחקרים מבוססים והם פורסמו במקומות המרכזיים ביותר. דווקא כן נערכו מחקרים כאלו על חיות מעבדה: שם התוצאות היו חד משמעיות, שאכן יש קשר בין סטרס לבין הופעת הסוכרת.

מומחה משרד הבטחון וועדה של מדינת ישראל מסכימים כי קיים קשר סיבתי בין סטרס לסוכרת

חרף הדחיה הנפוצה של התביעות להכרה בסוכרת, נביא כדוגמא דברים שאמר מומחה שעבד בשירות משרד הביטחון בעצמו: מומחה זה היה יועץ לקצין התגמולים במשך שנים רבות, ועל יסוד חוות דעתו נדחו תביעות רבות. מומחה זה חזר בו מעמדתו הקודמת, שטענה להעדר קשר סיבתי בין הסוכרת לבין דחק נפשי, וכבר לפני כ- 15 שנה, במכתבו שכותרתו "שינוי בידע בעניין הקשר בין סכרת ודחק נפשי", ציטט מאמר מרכזי שקובע קשר סיבתי, ועל כן מסר את הדברים הבאים:

"עד עתה עמדת ההגנה שלי בתביעות בדבר הקשר בין דחק נפשי וסכרת נשענה על הטענה כי לא קיים מחקר מדעי שיטתי התומך בקשר כזה. מעתה יקשה עליי לטעון טענה כזו ולמאמר החדש ולמסקנותיו יהיה ביטוי מעתה בחוות הדעת שלי".

אם לא די בכך, הרי שגם היועץ הרפואי הראשי למשיב, אשר נוהג לאשר את חוות הדעת המוגשות מהמומחים המייעצים השונים, קבע בעצמו במכתב שהפנה ליועצת המשפטית לאגף השיקום כי הוא ממליץ לשנות את מדיניות האגף בכל הנוגע לסוכרת, ובין היתר מציין כי יש "להכיר בחיילים ששרתו פחות מזה רק אם תועד ארוע קשה גופני או נפשי ולפי קביעת הרופא המומחה הנותן חוו"ד מטעם קצין התגמולים בשלושת החודשים שקדמו להופעת המחלה, מהות הקשר תקבע ע"י הרופא המומחה הנ"ל."

ככל שידוע, הפסיק המומחה את עבודתו עם משרד הבטחון והוא אינו נותן חוות דעת מטעם קצין התגמולים.

ועוד נוסיף שועדה רשמית של מדינת ישראל קבעה כי קיים קשר סיבתי בין דחק לבין סוכרת, והסכימה כי סוכרת עשויה להתפרץ שנים רבות לאחר החשיפה לסטרס, וזאת בהבדיל ממחלות אחרות שאולי ניתן לקשרן לגיל מתקדם.

התשה עד להכרה

כל מה שפורט לעיל לא שיכנע את משרד הבטחון, והוא התבצר בעמדה שרק אם תוכח "אסכולה רפואית" אשר תקבל קשר סיבתי שבין סטרס ניכר לבין התפתחות מחלת הסוכרת, הוא יסכים להכיר במחלה זאת כמחלה שהתפתחה בשל תנאי שירות ביטחוניים. האמנם ?

ככל הנראה שכח משרד הבטחון את הכלל הגדול, שקבוע באינספור פסקי דין, שלפיו "אסכולה רפואית" אינה המבחן היחידי לצורך קביעת הקשר הסיבתי, וגם אם הנכה אינו יכול להוכיח קיומה של אסכולה רפואית מוכחת התומכת בקיומו של קשר סיבתי, הרי שתמיד פתוחה בפניו הדרך להוכיח קשר סיבתי קונקרטי לפי נסיבות המקרה.

משרד הבטחון המשיך וטען שהסוכרת היא מחלה שמבוססת על נטיה גנטית, וללא הנטייה הגנטית לא היה צפוי האדם לפתח את הסוכרת. ואולם גם טענה זו לא ממש נכונה: שוב ושוב נדחית טענת משרד הבטחון ומתקבלת העמדה ששרות צבאי אשר הוא הגורם בפועל לכך שהנטייה הגנטית תהפוך לנכות ממש – גורר הכרה בגרימה מלאה, ואף לא הכרה חלקית. משמע שתורשתיות המחלה לא יכולה להוות סיבה לדחיית התביעה. מכל זאת מתעלם משרד הבטחון.

אכן מדובר בדרך התשה, ואולם בסופו של יום קיים סיכוי של ממש להכרה במחלת הסוכרת. סיכוי זה נובע מהצורך להקפיד על  תיאור מלוא העובדות הרלוונטיות, על הכרה של הספרות הרפואית הקיימת, ועל שימוש בטיעון המשפטי שברוב המקרים הוא שמכריע את הכף.

הכרות אחרונות בסוכרת סוג 1 ובסוכרת סוג 2

בשנה האחרונה בלבד קיבל משרדנו שורה של פסקי דין אשר קיבלו את הקשר סיבתי בין מצבי סטרס לבין התפתחות מחלת הסוכרת לאותם משרתי קבע אשר חלו בסוכרת.

א' הינו חייל מילואים לוחם אשר פלוגתו נקלעה לקרב עקוב מדם במלחמת לבנון השנייה. הוא ראה את גופות חבריו, ופציעות חברים נוספים והוכר כסובל מתסמונת פוסט טראומתית בעקבות האירוע. לאחר מכן א' חלה במחלת סוכרת מסוג 2, היא סוכרת מבוגרים.

לאחר דחיית תביעתו של א' על ידי משרד הביטחון, הוגש ערעור על ההחלטה לבית המשפט, אשר לאחר דיון קיבל את הטענה לקשר סיבתי של מחלת הסוכרת ללחץ הנפשי שחווה בשירותו.

בית המשפט דחה את הטענה שאין להכיר בחייל בשל העובדה הלא-מוכחשת שהיו לו ערכי סוכר גבוהים ( 110) לפני השירות הצבאי, דחה את הטענה שאין אסכולה רפואית כפי שטען משרד הבטחון, ודחה את הטענה שאין לקבל הכרה בשל העובדה שהסוכרת אובחנה זמן רב לאחר השירות.

כדוגמא נוספת נביא את ב', שירת שירות קרבי מלחיץ במיוחד בפלוגת חברון, וחלה בסוכרת נעורים, היא סוכרת מסוג 1. לאחר שקצין התגמולים דחה את תביעתו, ערעור שהגשנו בשמו של ב' הוביל לקביעה חדש משמעית של בית המשפט שהוא מקבל במלואה את טענת הקשר הסיבתי, שבין המתח החריג שחווה ב' בשירותו לבין מחלת הסוכרת, אשר נגרמה לו וציין כי גם באין אסכולה משפטית ניתן לקבל קשר סיבתי זה.

וכדוגמא שלישית, ל' שירת ביחידת דובדבן, שאמנם לא ביצע פעילות מבצעית אלא רק הוכשר לקראתה, ואולם בשל המתח והסבל שעבר עד לאבחון מחלת הסוכרת אצלו, הוכר באופן מלא במחלתו.

יש לקוות שמגמת פסיקה זו המכירה במחלת הסוכרת, הן מסוג 1 והן מסוג 2 לא תשתנה אלא תורחב, לפי המבחנים המשפטיים והרפואיים המתאימים לכל ההכרות בנכויות שבשירות או בעקבותיו.

קביעות אלה וקביעות נוספות, ובפרט קביעתו של בית המשפט לפיה קיימת אסכולה רפואית המקבלת את הקשר הסיבתי שבין דחק לבין מחלת הסוכרת, נותנות מזור למשרתי בטחון רבים אשר חלו במחלות הסוכרת בעקבות תנאי שירות מלחיצים ודוחקים ומאפשרת להם לקבל את הסיוע לו הם זקוקים בהתמודדות עם המחלה.

יש לקוות כי משרד הביטחון יאמץ את קביעות בית המשפט אשר ניתנו לאחרונה, כך שחולי הסוכרת תובעי הנכות לא יאלצו להיגרר פעם אחר פעם להליכים משפטיים ממושכים.

למאמרים נוספים של משרדנו קראו כאן

שתפו את המאמר:

פנו אלינו לייעוץ ראשוני ללא התחייבות

בשימוש באתר וב"שליחה" אתם מאשרים שקראתם את תנאי השימוש באתר ומדיניות הפרטיות והסכמתם להם.