רבים מנכי צה"ל, אשר נפגעו במהלך שירותם הבטחוני ושהוכרו בשל פגיעות גופניות, מודעים לכך שפגיעתם פגעה במעגלי חיים רבים. לעתים פגיעתם היא קלה ביותר, ואולם לעתים הפגיעה הגופנית כרוכה בהגבלות ובקשיים גדולים, כמו גם בפגיעה בחייהם התעסוקתיים, האישיים, החברתיים, המשפחתיים, הזוגיים, יחסיהם עם ילדיהם וכיוצא באלה.
יכולת ההתמודדות עם הנכות והשלכותיה שונה מאדם לאדם והיא כמובן תלויה גם בחומרת הפגיעה הגופנית, אופי האדם וכוח הסבל שלו, ועל פי מחקרים שונים גם המנגנונים החברתיים אשר סובבים את הנפגע ותומכים בו, משפיעים על עוצמת המצוקה שלו.
לאור זאת סבירה הטענה של נכים רבים שהפגיעה הגופנית גרמה להם פגיעה נפשית, ובעקבותיה הם סובלים מבעיות שונות ובהם דכאון וחרדה, הפרעות אובססיביות קומפולסיביות ואחרות.
בפניות רבות שנעשו בעבר למשרד הבטחון ביקשו נכי צה"ל אשר נפגעו עקב שירותם הצבאי והוכרו בשל פגיעה גופנית, לקבל הכרה גם בפגיעה הנפשית אשר נגרמה להם כתוצאה מנכותם.
פניות אלה נדחו על ידי הועדות הרפואיות השונות אשר סברו שממילא פגיעה זאת כבר כלולה בפגיעה הגופנית.
כלומר לשיטת הוועדות הרפואיות, אדם שנפגע לדוגמה בכוויות נרחבות, אין הוא זכאי לנכות נוספת בגין פגיעתו הנפשית בשל מצב זה, מכיוון שפגיעה זאת כבר כלולה בנכות שהוענקה לו לפי סעיף הליקוי הרלוונטי לתקנות הנכים.
על קביעות אלה הוגשו ערעורים ובית המשפט נדרש לשאלה האם אכן הנכות הנפשית כלולה בנכות הגופנית, או שיש לראותה כנכות עצמאית ובשל כך להעניק אחוזים נוספים לנפגע.
בית המשפט קבע כי טענת הנכים מוצדקת, וכי אין לכלול את הנכות הנפשית בתוך הפגיעה הגופנית, אלא כנכות עצמאית בתחום הנפש.
בדרך זו ראה בית המשפט את הפגיעה הנפשית כנכות "מוסבת" למעשה, בדומה לבקשות רבות שנעשות על פי "תקנה 9" לתקנות.
לאור פסיקה זו חשש משרד הביטחון מהצפה של תביעות של נכים, אשר עשויים לטעון שנכותם הנפשית נובעת מזו הגופנית.
לאור זאת תוקנה תקנה 34 לתקנות הנכים שהיא תקנה מיוחדת, שכל תכליתה למנוע הגשת תביעות על הכרה בנכות נפשית:
תקנה 34 קובעת כי דרגת הנכות הקבועה לצד פגימה גופנית כוללת גם את הנכות הנפשית הנובעת ממנה, ואולם תתאפשר קביעת דרגת נכות נוספת עבור התגובה הנפשית במידה ותתרשם הוועדה כי התגובה הנפשית חורגת בעוצמתה מזאת ההולמת אותה.
משמע שנעשה לכאורה הסדר שבו רק תגובות נפשיות חריגות, יקבלו דרגת נכות נוספת, בעוד שתגובה "הולמת" שאינה חריגה לא תזכה בדרגת נכות זו.
תקנה זו בעייתית ביותר ומקשה על יישום הכלל שקבע בית המשפט המקל על הנפגעים: וכי מהי התגובה הנפשית ה"הולמת" פגיעה מסוימת? מהי התגובה המתאימה לאדם שנפגע ועבר קטיעה של רגלו ונפגע בכליותיו? האם טיפול נפשי הדן בקשייו הוא סביר והולם? האם קשיים נפשיים שמרוכזים בסוגיה של הסתבכות המצב הרפואי בעתיד, קשיים אשר דורשים טיפול תרופתי, היא תגובה "הולמת"? שהרי תמיד יפתחו חששות עקב הסיכון להחמרה בעתיד. האם ניתן להעריך הלימה בכלל לגבי פגיעה מורכבת? לדוגמא מהי תגובה הולמת פגיעה בקרסול, בברך, בשורש כף היד, נזקי עישון וכן פגיעה כלייתית? ככל הנראה קשה ביותר להשיב על כך.
ספק אם פסיכיאטר שבוועדה הרפואית הוא הגורם שאמור לקבוע האם אכן התגובה הנפשית שמתפתחת בעקבות הפגיעה המוכרת היא אכן "הולמת". האם זהו עניין שברפואה ?! סביר יותר שהמדובר בעניין משפטי, הנתון לשופט שמברר את הלימות העניין.
למאמרים נוספים של משרדנו קראו כאן